בפסק דין אשר התקבל לאחרונה נתבע משרד עורכי דין, שהינו שותפות ושני עורכי הדין שהיו שותפים במשרד והם נתבעים בעילת תביעה אשר עיקרה רשלנות מקצועית.
התובעת טענה כי נקשרה בהסכם טיפול משפטי עם הנתבעים, אשר לפיו מסרה לידיהם את השיקים למשמורתם ולטיפולם לשם גבייתם בהליכי הוצאה לפועל והעברת כספי התמורה לידיה כנגד שכר טרחה, אשר עתיד היה להיגבות על פי השיקים.
לטענתה, אי השבת השיקים או תמורתם גרמה לה נזק כספי בסכום השיקים בסך 353,000 ¤. התובעת ביססה את תביעתה על עילות תביעה כדלקמן: עילת רשלנות לפי סעיפים 35 ו – 51 לפקודת הנזיקין.
בהקשר זה טוענת התובעת כי הנתבעים גרמו לה נזק ראייתי בשל אי החזרת השיקים אשר גרם בכך לקושי במלאכת הוכחת התביעה.
על כן – לטענתה – נטל ההוכחה, שלא התרשלו ולא הפרו כל חובה אחרת על פי דין, מוטל עליהם. בנוסף תובעת התובעת בעילה של הפרת חוק השומרים התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק השומרים"), והפרת חוזה, שנכרת בינה ובין הנתבעים אשר בגין הפרתו היא תובעת פיצוי על הנזק הכספי מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות").
עילת הרשלנות:
התובעת טענה כי הנתבעים נהגו ברשלנות בכך שנמנעו מלהחזיר לה את השיקים ובכך מנעו ממנה האפשרות לגבותם.
להלן דברי השופט לעניין הנזק הראייתי בתביעות רשלנות כולל התייחסות לתביעות רשלנות רפואית:
נזק ראייתי:
התובעת מבקשת להעביר את נטל הראיה לכתפי הנתבעים להוכיח כי הם לא התרשלנו הואיל ולטענתה, הנתבעים גרמו לה נזק ראייתי: לטענתה אובדן השיקים מנע ממנה האפשרות לתבוע מכוחם ועל כן הם צריכים לשאת בנטל הראיה להוכיח כי לא התרשלו או כי לא נגרם לה נזק.
דוקטרינת הנזק הראייתי מתוארת במאמרם של א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כ"א (תשנ"ח) 191:
"על פי דוקטרינת הנזק הראייתי, מוטלת על הנתבע אחריות כלפי התובע אם התנהגותו העוולתית שללה מן התובע את היכולת או את הסיכוי להוכיח את המרכיבים של עילת תביעתו נגד מי שגרם לו נזק. שלילת יכולת או סיכוי הוכחה היא "הנזק הראייתי" שנגרם לתובע, והוא נבדל מן הנזק הישיר שגרמה התנהגותו העוולתית של הנתבע או של אדם אחר (או של קבוצת בני אדם) כמשמעותה המוכרת בדיני הנזיקין." (עמוד 193 למאמר)
מכאן נובע כי דוקטרינת הנזק הראייתי תחול במקרים, שבהם המעשה הרשלני של הנתבע מנע מהתובע להוכיח את תביעתו. סוגיית הנזק הראייתי לובנה בהרחבה בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, במקריםבהם הרופאים לא טרחו לתעד כראוי את הטיפול הרפואי שבגינו נגרם הנזק ובכך סתמו את הגולל על אפשרות הניזוק להוכיח את תביעתו.
בעקבות מקרים מסוג זה פותחה דוקטרינת הנזק הראייתי (לעניין יישום הדוקטרינה במקרים של רשלנות רפואית ראה ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'ציק, סעיף 10 לפסק דינו של כבוד השופט א. ריבלין).
יחד עם זאת אני סבורה כי במקרה זה אין מקום להחיל את דוקטרינת הנזק הראיתי כפי שמבקשת התובעת לעשות. מחומר הראיות ומהעדויות עולה כי בפני התובעת עמדה האפשרות להציג ראיות נוספות להוכחת תביעתה, אולם היא בחרה – מטעמים השמורים עימה – להימנע מללקטן.
בכך שונה מצבה של התובעת ממצבו של ניזוק אשר האפשרות היחידה, שעומדת בפניו להוכחת תביעתו נחסמה בשל התנהגותו העוולתית של המזיק, ואנמק;
לטענת התובעת, לא עלה בידה להציג מידע מפורט יותר לגבי השיקים, הואיל והחומר – בין היתר הנהלת החשבונות – שהיה עשוי לסייע לה בתביעה בגין שיקים אלו – נלקח בפשיטה של אגף המכס והמע"מ. טענה זו של התובעת לא הוכחה;
לא הוכח אם ומתי היתה פשיטה של שלטונות מע"מ על משרדי התובעת, וחמור מכך לא הוכח שהתובעת ניסתה לפנות לשלטונות מס ערך מוסף בבקשה לקבל לידיה העתק המסמכים שהוחרמו. בתצהירים מטעם התובעת לא הופיע, ולו ברמז, איזכור לכך כי נעשתה פנייה שכזו מטעם התובעת.
