חוק הריבית, התשי"ז-1957
1. הגדרות (תיקון: תשנ"ב)
בחוק זה –
"מילווה" – כל עיסקת-אשראי, לרבות נכיון-שטר והעברת-חוב על פי שטר בדרך אחרת;
"ריבית" – כל תמורה הניתנת בקשר עם מילווה ויש בה משום תוספת לקרן, לרבות דמי-עמילות ודמי-נכיון המשתלמים כאמור, בין שנקראים בשם ריבית ובין שנקראים בשם אחר, למעט כל סכום המתווסף לקרן עקב תנאי הצמדה לשער החליפין של המטבע הישראלי, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"ריבית מופרזת" – ריבית ששיעורה עולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 של חוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל, תשי"ד-1954 (להלן חוק הבנק);
"בית המשפט" – לרבות בורר.
2. הצמדה (בוטל) (תיקון: תשנ"ב)
3. סמכות לקבוע שיעור ריבית מכסימלי (תיקון: תשל"ג, תשס"ב)
(א) שר האוצר רשאי, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו, דרך כלל או לסוגים של מילווה, את שיעור הריבית המכסימלי שמלווה רשאי לקבל מן הלווה, ואת התנאים לצבירת הריבית בעד תקופות פחותות משלושה חדשים.
(תחילתו של סעיף 3(א1) לחוק ביום כניסתו לתוקף של צו ריבית שיוציא שר האוצר לפי הסעיף האמור; שר האוצר יגיש את הצו לאישור ועדת הכספים של הכנסת בתוך 60 ימים מיום תחילתו של חוק זה).
(א1) בבוא שר האוצר לקבוע מעת לעת, לפי סעיף קטן (א) את שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי לגבי הלוואה לדיור כמשמעותה בחוק הלוואות לדיור, התשנ"ב-1992, או לגבי הלוואה שנתן תאגיד בנקאי המובטחת במשכנתה על דירת מגורים (בסעיף קטן זה – ההלוואה) יתחשב שר האוצר בריבית הנוהגת בבנקים לגבי יתרות חובה בחשבונות עובר ושב; לענין סעיף קטן זה –
"ריבית פיגורים" – ריבית המשתלמת על סכום כלשהו בקשר עם ההלוואה שלא שולם במועד פירעונו, בעד התקופה שבין המועד שנקבע בתנאי ההלוואה לפירעונו של אותו סכום לבין מועד פירעונו בפועל;
"משכנתה" – לרבות משכון על זכויות לגבי דירת מגורים והתחייבות אחרת לרישום משכנתה כאמור.
(ב) שר האוצר לא ישתמש בסמכותו לפי סעיף קטן (א) לגבי סוג מילוות, כל עוד חל עליהם צו של נגיד בנק בישראל לפי סעיף 56 לחוק הבנק; ולא ישתמש נגיד בנק ישראל בסמכותו לפי סעיף 56 האמור לגבי סוג מילוות שחל עליהם צו שר האוצר.
4. איסור ריבית מופזרת
לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית מופרזת.
5. איסור צבירת ריבית (תיקון: תשל"ג)
לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית דריבית שנצטברה בתקופות פחותות משלושה חדשים אלא במידה שצבירת הריבית הותרה בצו לפי סעיף 3.
6. הפחתת ריבית מופרזת
מצא בית-משפט, כי ריבית שאדם פלוני שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מופרזת יפחית הוא את הריבית לשיעור המכסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילוות וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המלווה בהחזרתה, הכל לפני הענין; ורשאי בית המשפט לפתוח למטרה זו כל חשבון שנסגר, על אף כל הסכם שבין בעלי הדין.
7. ענשים
הנותן מילווה בריבית מופרזת או המקבל ריבית מופרזת, דינו – קנס 10,000 לירות או פי-חמישה מסכום הריבית המופרזת; הוראה זו לא תחול על פקדונות במוסד בנקאי כמשמעותו בחוק הבנק.
8. ראיות
על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט בהליכים לפי סעיף 6 ו-7 לקבל כראיה עדות בעל-פה וכן להסתפק בעדות יחיד.
9. ביטולים
בטלים –
(1) החוק העותומני על הריבית מיום 9 רג'ב 1304 (9 באפריל 1887);
(2) פקודת הריבית (השער החוקי);
(3) פקודת ההלוואות בריבית קצוצה, 1934;
(4) פקודת ההלוואות (גביית ריבית), 1938.
10. הוראות מעבר
מילווה שניתן לפני תחילתו של חוק זה יחולו עליו הוראות החוקים האמורים בסעיף 9 כאילו חוק זה וסעיף 78 לחוק הבנק לא נכנסו לתקפם, ובלבד שסעיף 4 לחוק העותומני על הריבית מיום 9 רג'ב 1304 (9 באפריל 1887) לא יחול על מילווה כאמור שניתן לחברה והמבוטח באיגרת-חוב כמשמעותה בפקודת החברות.
11. תחילה
תחילתם של חוק זה ושל סעיף 78 לחוק הבנק היא ביום כ"ח באדר א' תשי"ז (1 במרס 1957).
_________________________________
1 ס"ח תשי"ז, 58; תשל"ג, 12; תשמ"ט, 96; תשנ"ב, 112; תשס"ב, 215.
