מקורה של התביעה הוא בחוב אשר נוצר בעקבות דוחות חניה אשר לא שולמו. לטענת התובע, הוא מכר את רכבו לנתבעת לאחר שנחתם ביניהם זכרון דברים. עוד טען התובע כי מסר לתובעת את הרכב למרות שהיה מעוקל וזאת עקב בקשת הנתבעת ובכפוף לידיעתה על קיומו של העיקול. העיקול הוסדר, לטענתו, עם סיום השביתה במשרד הרישוי אשר מנעה הסרת העיקול בעת מכירת הרכב.
טענת התובע היא כי בזמן שהרכב היה ברשות הנתבעת, היא ביצעה עמו עבירות חניה אשר בגינן קיבלה דוחות. הדוחות הגיעו למענו כיוון שהעבירות בוצעו בתקופה בה היה עדיין הבעלים הרשום של הרכב.
לאחר שהוטל עיקול על רכוש התובע הוא שילם את הדוחות אשר לטענתו תשלומם חל על הנתבעת, ועל כך הוא תובע את הנתבעת בתיק זה. לבסוף, טוען התובע כי מסר לנתבעת הודעה בדבר החוב הקיים, ולראיה צירף "אישור משלוח בדואר רשום" של מכתב באת-כוח, עו"ד קסלר, מיום 17.5.06, ובו דרישה אל הנתבעת לשלם את הקנסות.
לטענת הנתבעת, התובע התרשל בכך שמכר לה את הרכב כשהוא מעוקל. עוד טוענת הנתבעת כי אי רישום הזכויות על שמה הוא הסיבה לכך כי הדוחות לא הגיעו בפועל לכתובתה?, ולכן צברו הקנסות ריביות והצמדות אשר הסתכמו בסך של -.3745 שקל.
מכיוון שכך טוענת הנתבעת כי עליה לשלם את סכום הקרן בלבד היינו, סך של -.2100 שקל. מתוך טעוני הצדדים ברור כי אין מחלוקת בדבר קיומו של החוב בגין הקנסות. רשימת הקנסות אף צורפה על-ידי שני הצדדים.
השופט מצא כי נכון יהיה לצטט את זכרון הדברים שנערך בין הצדדים (נספח ה' לכתב ההגנה) שכן התשובה לתביעה נמצאת בגופו. להלן הציטוט:
"הקונה: הריני מאשרת בזאת שהרכב: פיג'ו 205 מס' רכב 2906304 נמצא תקין לפי נסיעת מבחן שערכתי. הנני מתחייבת בתשלום הקנסות, דוחות וכיוצא בזאת כולל נקודות מתאריך 25.11.03.
המוכר: הנני מתחייב בזאת שעד תאריך 25.11.03 אם במידה ויש קנסות, דוחות, עיקולים ושעבודים על הרכב חלים עליי. היות ויש בעיה בהעברת בעלות הרכב עקב עיקול שלא ידוע ושביתה במשרד הרישוי אין אפשרות לבצע העברת בעלות, הקונה מודע לבעיה. כמו כן המוכר מתחייב לבטל את העיקולים על מנת לאפשר את ביצוע רישום העברות בעלות.
לעניין מסירת הדוחות:
תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד קובעת כי:
בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.
סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה)המצאת מסמכים [תיקון: תשל"ג] , קובע כי:הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום.
התובע צירף את ההודעות שנמסרו לו מעיריית תל-אביב כשם שצירף את הודעת "הדואר הרשום" אשר נמסרה לנתבעת. וכמצוטט עיל, אישורים אלה מקימים חזקה לפיה ההודעות נמסרו כדין.
לאור האמור לעיל אני נקבע כי הצדק הוא עם התובע:
ביצוע עבירות תעבורה; התעלמות הנתבעת מקבלת הדוחות בסמוך לאחר ביצוע העבירה; והתעלמותה מקבלת הדואר שנשלח אליה מטעם התובע, כל אלה אינם בגדר צירוף מקרים אלא כולם מוליכים למסקנה כי הנתבעת נמנעה מלשלם את הקנסות אותם "ייצרה" בהתנהגותה כבעלת החזקה ברכב.
אני קובע כי האחריות לעבירות ולתשלום הקנסות מוטלת על הנתבעת, ועליה לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
3745 שקל בגין הדוחות אותם שילם התובע וזאת בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 23.7.06.
550 שקל הוצאות (צמוד).
קיראו בהרחבה על: מימוש משכון
